תפריט
תפריט
תפריט
(א.כז) בצלם אלהים ברא אותו – קודש.
(ג.ה) כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו – קודש.
(ג.ה) והייתם כאלהים – ספק.
(ה.א) בדמות אלהים – קודש.
(ו.ב) ויראו בני האלהים – ספק.
(ו.ד) אשר יבאו בני האלהים – ספק.
(ו.יא) ותשחת הארץ לפני האלהים – קודש.
(ט.ו) כי בצלם אלהים – קודש.
(יב.ח) מקדם לבית אל – ספק[1]. וכן כל בית אל שבתורה.
(טז.יג) אתה אל ראי – קודש.
(יח.ג) ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך – קודש.
(יט.ב) ויאמר הנה נא אדני סורו נא – חול.
(יט.ח) לאנשים האל – חול[2] ופירושו האלה.
(יט.יח) ויאמר לוט אלהם אל נא אדני – קודש.
(כ.ג) ויבא אלהים אל אבימלך בחלום – ספק.
(כ.ו) ויאמר אליו האלהים בחלום – ספק.
(כ.יא) כי אמרתי רק אין יראת אלהים – קודש.
(כ.יג) ויהי כאשר התעו אותי אלהים – קודש.
(כא. כב) אלהים עמך – קודש.
(כא.כג) ועתה השבעה לי באלהים – קודש.
(כג.ו) נשיא אלהים אתה בתוכנו – קודש.
(כח.יט) המקום ההוא בית אל – ספק
(ל.ב) התחת אלהים אנכי – קודש.
(לא.יג) אנכי האל – קודש
(לא.כד) ויבא אלהים אל לבן – קודש.
(לא.כט) יש לאל ידי – חול.
(לא.כט) ואלהי אביכם אמש אמר אלי – קודש.
(לא.מב) לולי אלהי אבי אלהי אברהם – שניהם קודש.
(לא.נג) אלהי אברהם ואלהי נחור – הראשון קודש השני חול.
(לא.נג) אלהי אביהם – ספק
(לב.ג) מחנה אלהים – קודש.
(לב.כט) כי שרית עם אלהים – ספק.
(לב.לא) כי ראיתי אלהים – חול[3].
(לג.י) כראות פני אלהים – חול[4].
(לג.כ) ויקרא לו אל אלהי ישראל – שניהם קודש.
(לה.א) לאל הנראה אליך – קודש.
(לה.ג) לאל העונה אותי – קודש.
(לה.ז) ויקרא למקום אל – קודש.
(לה.ז) בית אל – ספק.
(לה.ז) נגלו אליו האלהים – ספק.
(מא.כה) את אשר האלהים עשה – קודש.
(מא.לח) איש אשר רוח אלהים בו – קודש.
(ג.יב) כי אהיה עמך – חול.
(ג.יד) אהיה אשר אהיה – שניהם קודש, ותיבת אשר חול[5].
(ג.יד) אהיה שלחני אליכם – קודש.
(ד. טז) ואתה תהיה לו לאלהים – ספק.
(ז.א) נתתיך אלהים לפרעה – ספק.
(ח.טו) אצבע אלהים – קודש.
(טו.יא) מי כמוך באלם – חול.
(יז.טז) כס יה – קודש.
(יח.יא) מכל האלהים – חול.
(כא.ו) והגישו אדניו אל האלהים – חול.
(כא.יג) והאלהים אנה לידו – קודש.
(כב.ז) ונקרב בעל הבית אל האלהים – חול.
(כב.ח) עד האלהים יבוא – חול
(כב.ח) אשר ירשיען אלהים – חול.
(כב.יט) זבח לאלהים – חול[6].
(כב.כז) אלהים לא תקלל – ספק.
(כג.יז) אל פני האדן – חול[7].
(לא.ג) ואמלא אותו רוח אלהים – קודש.
(לב.א) קום עשה לנו אלהים – חול.
(לב.ד) אלה אלהיך ישראל – ספק[8].
(לב.ה) חג לה‘ מחר – קודש[9].
(לב.כג) עשה לנו אלהים – חול.
(לד.כג) את פני האדן – חול וכנ”ל בפרשת משפטים.
(לה.לא) וימלא אתו רוח אלהים – קודש.
(כד.טו) איש איש כי יקלל אלהיו – קודש.
(ג.כד) אליסף בן לאל – חול, וכן כל שמות בני אדם.
(כב.ט) ויבא אלהים אל בלעם – ספק.
(כב.י) ויאמר בלעם אל האלהים – ספק.
(כב.יב) ויאמר אלהים אל בלעם – ספק.
(כב.כ) ויבא אלהים אל בלעם לילה – ספק
(כג.ד) ויקר אלהים אל בלעם – ספק
(כג.ח) מה אקב לא קבה אל – ספק.
(כג.יט) לא איש אל ויכזב – קודש.
(כג.כב) אל מוציאם ממצרים – קודש.
(כג.כג) מה פעל אל – קודש
(כג.כז) בעיני האלהים – קודש.
(כד.ד) שמע אמרי אל – ספק.
(כד.ח) אל מוציאו ממצרים – קודש.
(כד.טז) נאם שמע אמרי אל – ספק
(כד.כג) משמו אל – ספק.
(א.יז) כי המשפט לאלהים הוא – קודש.
(ג.כד) מי אל בשמים ובארץ – קודש.
(ד.ז) אשר לו אלהים קרבים אליו – קודש.
(ד.לב) אשר ברא אלהים – קודש.
(ד.לג) השמע עם קול אלהים – קודש.
(ד.לד) הנסה אלהים – ספק.
(ה.כג) אשר שמע קול אלהים חיים – קודש.
(י.יז) אלהי האלהים – הראשון קודש והשני חול.
(י.יז) ואדני האדנים – הראשון ספק והשני חול.
(כא.כג) כי קללת אלהים תלוי – קודש.
(כח.לב) ואין לאל ידך – חול.
(לא.יז) כי אין אלהי בקרבי – קודש.
(לב.טו) ויטש אלוה עשהו – קודש.
(לב.יז) לשדים לא אלה – ספק.
(לב.יז) אלהים לא ידעום – חול.
(לב.כא) הם קנאוני בלא אל – ספק.
(לב.לז) ואמר אי אלהימו – ספק.
(לב.לט) ואין אלהים עמדי – ספק[10]
לעומתם הרב קסת הסופר (חלק שני ס”ק יז) הביא דברי הרב מאיר נתיב הנ”ל וכתב שמהתרגום אין הוכחה שהוא חול, אדרבא איכא למשמע שהוא קודש, והוא מפרש לקרא כאילו כתיב כי ראיתי מלאך אלהים, וכמו בפסוק “והנה מלאכי אלהים” תרגם מלאכיא דה’, ה”נ מתרגם לקרא דהכא, וכאילו נחסר תיבת מלאך. וכן נראה לפע”ד בקרא “ויפגשהו ה'” (בפרשת שמות) שתרגם וערע ביה מלאכא דה’, וכתב שם בספר מאיר נתיב כי דעת התרגום שהוא חול ושלא כדעת שארי רז”ל דאמרי דשם הוי”ה ב”ה בכל מקום קודש הוא. ולפע”ד גם שם דעתו שהוא קודש והוא מתרגם כאילו כתיב מלאך ה’ ותיבת מלאך חסר. וכן ראיתי בספר היכל הברכה וז”ל: כי ראיתי אלהים וכן פניאל, הכל קודש, כי אין מקום בעולם שיקרא פניאל, והכל סודות ושמות קדושים וצריכים לקדשם בלי ספק ובלי תנאי וכו’. עכ”ל. וסיים הרב קסת הסופר דבשם אלקים הנ”ל יש לקדשו מספק. ובשם פניאל לית מאן דחש שהוא קודש. ע”ש. והרב גידולי הקדש (כלל טז אות יד) כתב לדחות דברי הרב קסת הסופר שהביא ראיה מתרגום “ויפגשהו השם”, שאין ראיה משם, דשם מפרש ויפגשהו השם בציווי לשליח ה’ לפגשו ולבקש המיתו, וכמה פעמים נמצא כן, שהמצווהו לשלוחו לעשות ונכתב כאילו המשלח עשה, וכמו שאמר השי”ת למשה רבנו ע”ה “ורחצת קרבו וכרעיו” ופירש האבן עזרא ורחצת בצווי נעשה שמשה רבנו ע”ה עצמו לא רחץ אלא בצוויו, וכאלה רבות. לכן נראה עיקר כמאיר נתיב ומלאכת הקודש דראיתי אלהים חול. עכ”ל.
וראיתי להגר”י רצאבי שליט”א בנזר הקודש (לוח השמות אות מה) שכתב שדחיית הרב גידולי הקדש אינה מוכרחת, והוא עצמו (שם אות יח) נקט בכגון זה שאין הדבר מוחלט, וכן כתב כיו”ב בספר מרפא לשון כסברת הרב קסת הסופר. וקושיית הרב מלאכת הקודש דאי סלקא דעתך ששם זה הוא קודש, נמצא שהגיע יעקב אבינו ע”ה לדרגת משה ע”ה וכו’, לא תחול על פירוש קסת הסופר שהכוונה רק ראיתי מלאך אלקים. ואע”פ שרבנו הרמב”ם פסק שהוא חול, מצינו לו עצמו בכה”ג שפסק שהוא קודש. גם בספר היכל הברכה פסק שהוא קודש, ואע”פ שאין סברתו מקובלת דרך כלל על דעת הפוסקים. [עיין לקמן הערה 6]. לפיכך נכון לחוש בספק פיסול דאורייתא למלתא דמסתברא אע”פ שנאמרה מפי אחרון שבאחרונים, והגם שלא ראה דברי גדול מהראשונים הרמב”ם, בפרט שהדרך ישרה לפנינו לקדש מספק שבזה יצאנו מכל חשש. עכת”ד.
ולענ”ד מאחר וכל הני רובא דרבוותא ה”ה הרמב”ם ותרגום אונקלוס ותרגום יונתן והרמב”ן ואבן עזרא ורש”י והרשב”ם והריקאנטי ואברבנאל והרד”ק והרלב”ג והמאיר נתיב ומלאכת הקודש וצרור המור ואמרי שפר ומלאכת שמים וגידולי הקדש וקול יעקב, סוברים דקאי על המלאך והוא חול, הכי נקטינן. ולא חיישינן לדברי הרב קסת הסופר והיכל הברכה ומרפא לשון. והרב נזר הקודש לשיטתיה אזיל שכל שיש פוסק אפילו אחרון באחרונים אע”פ שלא ראה את הראשונים יש לחוש לדבריו ולקדשו מספק. ואינו נראה לענ”ד, ובפרט שרבים מהמפרשים הנ”ל נעלמו מעיני הרב קסת הסופר ודעימיה. ואם היו רואים דבריהם מסתבר שהיו חוזרים בהם. וכיו”ב כתבנו בהערה 7 גבי תיבת “האדון” שלדעת הרב קסת הסופר היא קודש והביאו הרב קול יעקב וכתב שיש לקדש מספק, והארכנו בזה מהגאונים והראשונים ואחרונים להוכיח שהיא חול ואין צריך לחוש ולקדשה על תנאי.
ושלחתי את כל האמור למו”ר הגאון הנאמ”ן שליט”א לחוות דעתו והשיב לי בזה”ל: נכון מאוד, ובפרט שהרמב”ם מביא ראיה ברורה ממ”ש ותנצל נפשי ולא כתב והציל את נפשי. עכ”ל.
ב. לענין תיבת “אשר”, הנה גם הגמרא ומרן דנקטו “אהיה אשר אהיה” ולא כתבו שם אהיה לבד, לאו למימרא דתיבת אשר קודש, אלא כדכתב הגר”א (סימן רעו ס”ק כ) דלרבותא קאמר דאף שם “אשר אהיה” קודש, ואינו כאלקי האלהים שהשני חול. ע”ש. וכ”כ בפלפולא חריפתא (ע”ד הרא”ש בשבועות פרק ד’ אות כב סק”א), דאלקי האלהים השני חול ור”ל השופטים, וכל שכן ד”אהיה אשר אהיה” שכתב רבינו ובגמרא נמי הכי איתא, דודאי לאו למימרא ד”אשר” נמי אינו נמחק אלא נקט לקרא כדאיתיה. ע”ש. אולם הרב מלאכת שמים (בסוף הספר בינה ס”ק יח) כתב שגם תיבת “אשר” צריך לכתוב לשם קדושת השם, שכ”כ בשו”ת תשובה מאהבה (ח”ב סימן ריט) ששמע מרבו הנוב”י, וראייתו מדהניח התרגום אונקלוס תיבת “אשר” כמות שהיא בלי תרגום. ע”ש. והביאו הרב קסת הסופר (חלק שני לשכ”ה אות כא) וכתב: ונפלאת היא בעיני כי לא מצאנו לו חבר, ומן התרגום לפענ”ד ליכא הוכחה כי לא היה אפשר לו לתרגם כאן תיבת אשר, שאם היה מתרגמו “די” לא היה שייך לבתריה רק שם פעולה ולא שם קודש, ואף שהיה מניח שם אהיה כמו שהוא, הוי משמע שהוא שם פעולה בעלמא ולא שם קודש, ולכן הניח גם תיבת אשר כמו שהיא. וק”ל. שו”ר דגברא רבה פליג בהדיא והוא בעל פלפולא חריפתא [הנ”ל]. עכ”ד. והרב גידולי הקדש (כלל טז אות כ) הביא מחלוקתם וכתב שיפה השיב הרב קסת הסופר לדחות הראיה מהתרגום, ותיבת “אשר” היא חול ושכן עיקר. וכ”כ בשו”ת מור ואהלות (ראשי בשמים סימן יג) שמתרגום אונקלוס אין ראיה, דאפשר זהו ענין שלא ניתן לפרש. [וכן בנוסחאות המדויקות בפרשת בראשית לא תירגם אונקלוס תיבות “בצלם אלקים”. ובפרשת יתרו לא תירגם תיבות “אל קנא”, ובודאי שאין במלים בצלם וקנא קדש כלל. נאמ”ן ס”ט]. ובגירסא שהביא הכסף משנה מובא רק שם אהיה, ומצאתי ראיה מהאשכול (הלכות ס”ת סימן יז) שאחר שחשב השמות שאינן נמחקים, כתב, שאם כתב א”ד מאדנו”ת א”ה מאהי”ה וכו’, ולא כתב א”ש מאשר, ועל כרחך אינו קדוש ומותר גם למוחקו. ועוד ראיה, דדעת הרדב”ז דשאר שמות אין צריך לקדש, ממה דאיתא במסכת סופרים: היה צריך לכתוב ג’ שמות, והקשה הנמוקי יוסף הא לא משכחת לה ג’ שמות הוי”ה יחד בכל התורה, וע”כ דבשאר שמות א”צ לקדש, דאל”כ הא איכא שמע ישראל ה’ אלקינו ה’. ע”ש. והבגדי ישע הקשה דהא יש ג”כ “ה’ ה’ אל” בשלש עשרה מדות, ולא הזכירו “אהיה אשר אהיה”, אלא ע”כ דאינו קדוש ומותר למוחקו גם לאיזה צורך. ע”ש. וכן ראיתי להרב שיח סופר (אסיפת יצחק אות לה) שהביא דברי הרב תשובה מאהבה הנ”ל, וכתב וז”ל: לא נוכל לרדת לסוף דעתו הרחבה, ומי לנו גדול מהרמב”ם ז”ל שכתב במורה נבוכים (ח”א פרק מח) פירש אונקלוס בו פירושים מופלאים, לא התבאר לי כוונתו ודעתו, מכש”כ אנן, אבל לעשות בשביל זה מקודש חול, חלילה.[אולי צ”ל מחול קדש] עכ”ל. וכ”כ בשו”ת שערי קודש (סימן צב) שתיבת אשר אינה קדושה, והראיה מהפסוק עצמו (שמות ג) שכתוב ויאמר אלקים אל משה אהיה אשר אהיה, כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם, ומדחזר הקב”ה ואמר למשה רק “אהיה שלחני אליכם”, מוכח דרק תיבת אהיה לבד הוא השם. ע”ש. והרב משנת אברהם (סימן כ ס”ק כ”ג) הביא דברי הרב מעשה רוקח על מסכת שבועות [לרבי אליעזר מאמשטרדם] שכתב וז”ל: אפשר בפסוק אהיה אשר אהיה, גם תיבת “אשר” אינו נמחק, אלא שלא מצאתי בשום ספר דבר זה, ואף שלשון הגמרא והפוסקים והשו”ע שכתבו כולם “אשר אהיה” לכאורה משמע כן , דאל”כ למה להם לכתוב ג’ תיבות אלו, היה להם לכתוב שם אהיה לבד. וצ”ע. עכ”ל. והשיב עליו הרב משנת אברהם שדבריו תמוהים, מה שכתב שלא מצא בשום ספר דבר זה, דבמחכ”ת נעלמו ממנו דברי הלחם חמודות במסכת שבועות [כוונתו לפלפולא חריפתא הנ”ל שהוא המחבר לחם חמודות] שכתב בהדיא להיפך, דמה שנקטו תיבת אשר הוא לאו דוקא, דהוא ודאי חול, ודברי הלחם חמודות נעלמו גם מהרב הרב מלאכת הקודש [מח”ס תשובה מאהבה הנ”ל].וגם ראייתו תמוה, דאם היו כותבים שם אהיה לבד, הייתי אומר שגם בפסוק הקודש “ויאמר כי אהיה עמך” קודש, ובאמת הוא חול. עכ”ד. וכ”כ בספר משנת הסופר (עמוד קסה ילקוט הסופר) שא”צ לקדש תיבת “אשר” ומותרת במחיקה, וציין לשו”ת מור ואהלות הנ”ל ולשו”ת הרב”ז [אב”ד באקו] (יו”ד סימן קכח). ע”ש. ובאמת שכן מבואר מדברי רבותינו הראשונים, שכאשר כתבו את השמות הקדושים כתבו שם “אהיה” בלבד ללא תיבת אשר, וכמ”ש הרי”ף הנ”ל, שכתב רק שם “אהיה” ללא תיבת אשר, וכן הרמב”ם ע”פ הנוסחא בכת”י שהיא הנוסחא הנכונה כמ”ש מרן בכסף משנה והגר”א הנ”ל. וכן המאירי בקרית ספר (מאמר שני ח”ג) שכתב, מה הם השמות הקדושים, וכתב רק שם אהיה. ע”ש. וכן הרב ברוך שאמר (הגה קו) כתב את השמות הקדושים, ומהם שם אהיה ולא כתב תיבת אשר. וכן המבי”ט בקרית ספר (פ”ו מהלכות יסודי התורה) נקט שם אהיה בלבד. ע”ש. וכן נהגו הסופרים בבגדאד שלא לקדש תיבת אשר, כמבואר בספר קול יעקב (סימן רעו אות מב) שכתב: אהיה אשר אהיה שניהם קודש, וי”א שגם תיבת אשר, קודש ואין למוחקו, שלשתם שם אחד, ויקדש כל הג’ תיבות ביחד בפעם אחת, וכן משמע במבוא שערים שער ה’ ח”א פ”ז . ע”ש. ופה בגדאד “נוהגים כסברא ראשונה”, אבל מ”מ כל הירא את דבר השם צריך לקדש כל הג’ תיבות וכו’, וכן הסכים מורינו הגרי”ח זצ”ל. עכת”ד. ומה שכתב שירא שמים יקדש שלשתן היינו ממדת חסידות. שאם היה עיכוב בדבר לא היה נוקט בלשון זהורית. ולכן העיקר שתיבת אשר היא חול ואין צריך לקדשה, ומותרת במחיקה אם יש צורך. ומסרתי הדברים הנ”ל למו”ר הגאון הנאמ”ן שליט”א והסכים לדברינו.
ב. אולם לדעת הרמב”ם הוא חול, וכמ”ש בספרו שמות קדש וחול וז”ל: האדון תואר הוא , ותרגומו רבון עלמא, ואינה בכלל שמות הקודש. עכ”ל. וכן דעת רבנו סעדיה גאון הו”ד בספר האשכול (אלבק, הלכות ספר תורה דף סב עמוד ב) שכתב: אמר מר רב סעדיה שמותיו של הב”ה הנעתקין ממדותיו, כגון, בורא יוצר “ואדון” רחום וחנון ונוקם, אם טעה הסופר וכתבן שלא במקומן נמחקין. ע”כ. הרי שכתב בהדיא שאדון הוא כינוי ולא שם ומותר במחיקה. [והביאו מרן בבדק הבית (סימן רעו) בקצרה. ע”ש.]. וכדבריו כתב מרן החיד”א בכסא רחמים (פ”ד ריש הלכה ה) וז”ל: אגב מה שכתבתי בסוף הלכה הקודמת “אלהי האלהים” הראשון קדש והשני חול, גמר אומר שזה פירוש “ואדני האדנים”, ואדני קודש האדנים חול, אבל לא לענין מחיקת השם, “אדון” הוא כמו חנון ורחום. עכ”ל. ובשו”ת בית שלמה (יו”ד ח”ב סימן קמג) נשאל אם צריך לקדש שם אדון?. והאריך בראיות שהוא חול, ובסו”ד כתב בזה”ל: והדבר ברור בעיני בלי ספק ש”האדון” לאו שם הוא ואין צריך לקדשו, והבא להחמיר בכזה במה שלא נהגו הסופרים מעולם אינו אלא מן המתמיהים, כי בא להוציא לעז על כל הס”ת שנכתבו מעולם וגם לא נמצא בשום תקון סופרים לקדש תיבת “האדון”, על כן ח”ו לחדש בזה ובכיו”ב אף להחמיר, וכו’. אח”כ הגיע לידי ספר שערי תשובה והוא תשובות הגאונים, ומפורש שם שאדון נמחק כמו רחום וחנון ונרשם שם למעלה שהוא מתשובת ר’ סעדיה. עכ”ל. עש”ב. וכן ראיתי שנשאל בנד”ד הגאון רבי שמואל סג”ל לנדא זצ”ל בן הגאון נודע ביהודה, בתשובה מכת”י והיא לו נדפסה בקובץ קדושת סת”ם [ב”ב תשנ”ז שנמסרה לדפוס ע”י מכון “בית אהרן וישראל” מאוצר כ”ק אדמו”ר מקרלין סטולין שליט”א] אם שם אדון הוא משמות שאינן נמחקים?. והשיב: לענ”ד אין בזה ספק כלל והדבר פשוט שהוא רק תואר כמו מלך שנאמר מלך ה’ צבאות, ואעפ”כ אין שם מלך בכלל שמות שאינן נמחקים, והאריך להוכיח בראיות שהוא חול גמור ואין בו קדושה כלל. עש”ב. וכן העלה הרב מקדש מעט (גידולי הקדש כלל טז אות כח) שהביא דברי הרב קסת הסופר הנ”ל [אות א] וכתב שהעיקר כהר”ח כהן, ומה שהביא הרב קסת הסופר ראיה מן “ואדני האדנים” ערבך ערבא צריך, דמה שכתוב במסכת סופרים פ”ד, “ואדני האדנים” הראשון קודש והשני חול, י”ל דאינו ר”ל שהוא שם קודש ובעי לקדשו ואסור במחיקה, אלא ר”ל למסבר קרא דקאי על ה’, והשני קאי על השרים כדאיתא בפרק שבועת העדות, שלמה שבשיר השירים קודש, ור”ל רק למסבר קרא דקאי על הקב”ה, ולא שהוא שם קודש כמ”ש הרא”ש שם [עיין בפרק ג’ הערה 2 אות ג]. ואף אי נודה דאדוני האדנים קודש ממש, שאני התם שיש בו עכ”פ כל אותיות השם אדנ”י רק בניקוד הנו”ן משונה, משא”כ האדן שחסר אות י’ מהשם, ודמי למה שאמרו חז”ל שד משד”י צב מצבאו”ת אד מאדנ”י נמחק. לאו דוקא אד מאדנ”י, אלא הוא הדין אדנ מאדנ”י דומיא דצב מצבאו”ת, דודאי לאו דוקא צב, אלא הוא הדין צבא או צבאו מצבאו”ת, שכל שאינו שם בפני עצמו כמו אל מאלקים, או י”ה מהוי”ה הרי זה נמחק. והי”א דגרסי א”ד אינו נמחק נדחו מהלכה, ואף אינהו לא החמירו אלא כשהתחיל א”ד על דעת לגמור כל שם אדנ”י, אבל האדן לא נכתב על דעת לגמור אדנ”י, וכן “מפני אדן חולי ארץ” אין אדן קדוש לדונו כשם קדוש אף שהוא תואר השי”ת. עכ”ד. ע”ש. וכן בשו”ת דברי שלום מזרחי (יו”ד סימן קיח) כתב, שאד”נ נמחק, וזת”ד: ונראה לומר שהוא הדין אם כתב צבאו דמותר למוחקו כל זמן שלא כתב צבאות בשלימות, מכיון שאין זה שם במקום אחר, וכן ה”ה אם כתב אד”נ משם אדנות, או שכתב אה”י משם אקי”ק, כל שלא כתב את השם במלואו שמותר למוחקן, ומאי דנקטו צ”ב מצבאות הוא לאו דוקא, אלא אגב שהוכרח בע”כ לנקוט שד משדי, דהא אם כתב שדי אסור למוחקו נקט נמי צ”ב מצבאות, כן נ”ל. (וכ”כ בפשיטות בספר תורת חיים שבועות לה ב). עיין להריטב”א (שבועות לה ב) שכתב וז”ל: צ”ב מצבאות, נראה דה”ה טפי כל שלא נכתב כולו, אלא איידי דלא נקט משד”י אלא ש”ד נקט נמי צ”ב. עכ”ל. וזה כמ”ש, ונראה להביא ראיה לזה דמאי דנקט צ”ב הוא לאו דוקא, ממאי דתנא (במסכת סופרים פ”ד ה”ב), צבא מצבאות הרי אלו נמחקין. ע”ש. הרי דנקט “צבא” מצבאות, טפי ממאי דנקט תלמודא צ”ב מצבאות. ושו”ר להרב קסת הסופר (סימן יא אות ו) שכתב כן בשם הריטב”א וגם במסכת סופרים איתא צבא מצבאות. ע”ש. עכ”ד הרב דברי שלום. וכן נשאל בנד”ד הגאון מהרש”ק בשו”ת קנאת סופרים (השמטות סימן כב) וכתב שפשוט דאדון אינו שם וכמשמעות הש”ס וכל הראשונים שאינו מכלל השמות הקדושים, ואף אם ירצה הסופר להחמיר ולקדשו אינו רשאי, שמא יבוא אח”כ לידי מחיקה, שאח”כ לא ידעו שקידשו וילכו בתר רובא. ע”ש. גם הרב אמרי שפר (כלל טו אות ד) כתב בשם הרב חיים כהן [הנ”ל] ששם אדון, הוא חול גמור. וכן פסק הרה”ג רבי יקותיאל הלברשטאם זצ”ל אדמו”ר מקלויזנבורג בשו”ת דברי יציב (חיו”ד סימן קעו) שהאריך להוכיח מפי סופרים וספרים ששם “האדון” הוא חול. והגם שבספרי המקובלים כתבו כמה פעמים שתיבת “האדון” דא שמא דקוב”ה, מ”מ לא גרע משאר כינויים הנמחקים, וכגון “שבת” דמבואר בזוהר (ח”ב דף פ”ח ע”ב) מהו “שבת” שמא דקוב”ה וכו’, וכתב אא”ז בבני יששכר [מאמרי השבתות מאמר א’ אות א’] דלהיות שבת שמא דקוב”ה אסור להזכירו במקום שאסור לדבר דברי תורה, וידעתי ממדקדקים במעשיהם שנזהרו להזכיר שם שבת ללא צורך וכו’ עיין שם, ואעפ”כ לית מאן דס”ל דהוי משמות שאינם נמחקין. ועיין מנחת פתים (יו”ד סימן רעו סעיף ט’ בד”ה אמנם בעיקר), שנשאל על בית מדרש שכתבו על הכותל “עלינו לשבח לאדון הכל” וכעת רוצים לסייד את בהמ”ד בסיד, האם מותר לסוד על תיבת “לאדון”?. והרב הביא דברי הבית שלמה [הנ”ל] והצדיק את דברי השואל שדחה את דברי הקסת הסופר, ושמצא כן בספר האשכול (הלכות ס”ת סמן’ יז) בשם רבנו סעדיה גאון [הנ”ל]. ודברי רבנו סעדיה גאון עדיין לא נדפסו בזמנו של קסת הסופר, ובודאי אילו ראה דבריו לא היה חולק עליו. ומה שכתב בספר משנת אברהם (סימן כ אות סב) שיש להחמיר ולעשותו קידושי ספק וציין שם להרב עטרת זקנים, וכן כתב בקול יעקב (סימן רעו אות מב) דהוי ספק, אמנם כבר נתבאר שדעת החיד”א והבית שלמה והמנחת פתים שדינו כשאר כינויים, וכן כתב במאיר עיני סופרים (סימן טז אות א’ ה’) דהוי חול, והבית שלמה כתב דמעולם לא נהגו סופרים לקדשו, ולכן נראה לדינא שאין ספק דידהו מוציא מידי ודאי של הני פוסקים, ואין לשנות וכמ”ש הבית שלמה דהבא להחמיר בכזה אינו אלא מן המתמיהים וח”ו לחדש בכזה ובכיו”ב, והוי כשאר כינויים שאין צריך לקדש. עכת”ד הרב דברי יציב. ע”ש. וכ”כ הגר”י רצאבי שליט”א בנזר הקודש (עמוד עג סק”ה) שהביא דברי הרב קסת הסופר והשיב על כל טענותיו אחת לאחת, ושכ”כ הגאון רבי יהודה פתייא זצ”ל בספרו מנחת יהודה (סימן קכא) שהאדון חול. ע”ש. והניף ידו שנית בשו”ת עולת יצחק (ח”א סימן קכט) דמה שכתב השואל בשו”ת ר”ח כהן שכך קבלת הסופרים דאדון הוי קודש, אינה מוסכמת. וידוע שמהרי”ץ היה כותב ספרי תורה, ומדפשיטא ליה דהאדון חול, משמע שכן הוא מאז ומקדם קבלת הסופרים אצלנו, וכמו שהיא עד זמנינו, והיא תעמוד לנגד קבלת הסופרים שהובאה בתשובת הר”ח כהן. ולכן אין לחוש ולקדשו אפילו מספק, ורשאי למוחקו לצורך תיקון ספר תורה. ע”ש.
ג. והנה הרב קסת הסופר הנ”ל [אות א] הביא ראיה מדברי הרב עטרת זקנים (או”ח סימן קמג), שכתב וז”ל: וכן אם נמצא האדון מלא וא”ו או כדומה לזה, אזי פשוט שיגרוד הוא”ו וימשוך את הדל”ת לקרב אל הנו”ן, ואין בזה משום מוחק השם שוא”ו זו לא נתקדשה מעולם, כיון שהשם הזה אין ראוי להיות רק ד’ אותיות, הרי וא”ו זו כשאר אות שאינו נקרא השם דודאי לא קדוש כנ”ל פשוט. עכ”ל. והרב קסת הסופר הוכיח מדבריו שפשיטא ליה ששם “אדון” קודש, ואע”פ שבתשובת הר”ח כהן כתב לדחות, שאין כוונתו על תיבת “האדון” אלא כוונתו על שם אדנו”ת, והיינו “אדני” וכמ”ש הפמ”ג דין זה, לפענ”ד אינו נראה כלל לומר שיש ט”ס ומסתבר לומר שמעשה שהיה כך היה בשם אדון, והפמ”ג נקט כאשר הוא הרוב בתורה. עכ”ד. ע”ש. והגאון מהרש”ק [הנ”ל אות ב] הביא דברי הרב עטרת זקנים וכתב שטעות היא בידו דודאי אינו שם. ע”ש. ובשו”ת דברי יציב הנ”ל [שם] כתב: ומ”ש בקסת הסופר שם מדברי הרב עטרת זקנים שמבואר מדבריו דשם אדון הוי משמות שאינם נמחקין ודחה מה שכתב בשו”ת הרב חיים כהן, דלהמבואר בפרמ”ג שם בשם הא”ר משמע דקאי על שם אדנו”ת. הנה ז”ל הפרמ”ג שם (א”א סק”ט): כתב אדוני מלא ימחוק הוי”ו וימשוך הדל”ת. שם בשם גליון מ”א. עכ”ל. ומשמע להדיא כמ”ש הרב חיים כהן. וכן מבואר בשו”ת זכרון יוסף (יו”ד סימן יז בד”ה ומ”ש מעכ”ת) שהבין כן בדברי העט”ז עיין שם. ולאחרונה נודע שיש כמה פקפוקים בנוסח העטרת זקנים שנדפס על הגליון, ששלטו בו ידי זרים ושינו את לשונו. עכ”ד. גם בשו”ת עולת יצחק הנ”ל [אות ב] כתב שהא”ר והפמ”ג העתיקו בשמו אדוני, כמו שהעיר בספר משנת אברהם (סימן כ סעיף סב) וכן הוא בתשובת הר”ח כהן שהו”ד בלשכ”ה ח”ב. אמנם הלשכ”ה הנ”ל השיב עליו שלא נראה לומר שהוא ט”ס, והפמ”ג נקט כאשר הוא הרוב בתורה. ע”כ. אמנם מהא”ר והפמ”ג אין ראיה שהוא ט”ס. אולם מהרי”ץ בשו”ת פעולת צדיק (ח”ג סו”ס נג) העתיק לשון העטרת זקנים תיבה בתיבה [ולא כמו הא”ר והפמ”ג שהעתיקו בקיצור], ואף בזאת שינה שהעתיק אדנו”ת תמורת האדו”ן וכ”כ במפתחות הספר שם, הא קמן דפשיטא ליה דתיבת האדון אינה קודש וכו’. ונראה שאמת הדבר שנפלה ט”ס בעטרת זקנים, ממאי דסיים בזה”ל: כיון שהשם הזה אין ראוי להיות רק ד’ אותיות, הרי וא”ו זו כשאר אות וכו’. והא ניחא אדני שהוא בין ד’ אותיות בהכרח, אבל האדן סגי בשלש אותיות, כי אפשר מבלעדי הה”א שבתחילתו שאינה אלא שימושית ודוק. עכת”ד. ע”ש.
ד. ועיין בשו”ת עטרת פז (ח”א כרך ג – חושן משפט, הערות סימן טו הערה ג) שכתב וז”ל: יש לציין עוד על מה שעמד לדון באריכות בשו”ת בית שלמה (חיו”ד ח”ב סימן קמג) אי המילה “האדון” הוי קודש או חול. יעו”ש. וראה בספר פרדס יוסף (ח”ב עמוד שמו) שהביא דברי זקנו שכתב להביא ראיה שהוא חול מדברי הירושלמי מגילה (פ”א הי”א) שהובא בתוספות מנחות (ל ע”ב ד”ה ר”י) דאיתא שם, השמיט השם תולה השם, ואית תני מוחק החול וכותב השם ותולה החול, ואם היה כמו “אני ה’ אלקיכם” מותר, מפני שהם ג’ תיבות או מפני שיש בו חול, מאי בינייהו “אל אלקים ה'” (ביהושע כב כב). ע”כ. והקשה במרכבת המשנה הלכות ס”ת למה מביא מנביאים ולא מתורה דאיכא ביה נמי ג’ שמות, “שמע ישראל – ה’ אלוקינו ה'” וכן מי”ג מידות “ה’ ה’ אל”, ותירץ בברכ”י (יו”ד סימן רעו) דרצה לנקוט שמות חלוקים ולא שמות כפולים. ע”כ. ועדיין קשה דלינקוט “האדון ה’ אלוקים” המוזכר כאן, וכן בפרשת משפטים (כג יז), דג’ שמות חלוקים הם, אלא על כרחך ד”האדון” אינו שם כלל, ורק לכתחילה מה בכך שיקדשו אבל אם שכח אינו כלום. וסיים על זה הפרדס יוסף, ודפח”ח. יעו”ש. וממילא אם חול הוי יש ליישב בזה נמי תמיהת היעב”ץ דהכי יליף מהאי קרא ד”האדון ה'” על רשב”י די”ל דמ”האדון” יליף. וק”ל. עכ”ל. ומה שסיים דהאדון קאי ארשב”י, ראיתי למופה”ד זצוק”ל בשו”ת יחוה דעת (ח”ג סימן עג) שכתב: ואף על פי שלכאורה יש לבעל דין לחלוק שדוקא הקדוש ברוך הוא עצמו יכול לחלוק כבוד בשמו, אבל שיהיה אדם רשאי לתאר תלמידי חכמים בתארי כבוד של הקדוש ברוך הוא, מי יאמר שמותר, אולם מצינו בזוהר הקדוש (פרשת בא דף ל”ח) את פני האדון ה’ מאן פני האדון ה’, דא רבי שמעון בר יוחאי וכו’, ולא חששו חסידי קמאי תלמידי רבי שמעון בר יוחאי לומר שאין מן הנאות לתת שבחו ותארו של הקדוש ברוך הוא לבשר ודם. והוא הדין לדידן בכל דור ודור, כי יפתח בדורו כשמואל בדורו. עכ”ל.
מסקנא דדינא העיקר כדעת הפוסקים שכתבו שהוא חול ודחו ראיות הרב קסת הסופר, וכתבו שכן הוא בכל תיקוני סופרים וכן הוא מנהג הסופרים מעולם, והרב קסת הסופר לא ראה דברי הרמב”ם ורבנו סעדיה גאון שכתבו בהדיא שהוא חול, ולכן אין לחוש לקדשו אפילו מספק והוא חול גמור כשאר תיבות שבתורה.
