קונטרס שמות הקודש

ספר בראשית

 בראשית

(א.כז)   בצלם אלהים ברא אותו – קודש.

(ג.ה)   כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו  – קודש.

(ג.ה)  והייתם כאלהים – ספק.

(ה.א)  בדמות אלהים – קודש.

(ו.ב)  ויראו בני האלהים – ספק.

(ו.ד)  אשר יבאו בני האלהים – ספק.

 נח

(ו.יא)  ותשחת הארץ לפני האלהים – קודש.

(ט.ו)  כי בצלם אלהים – קודש.

לך לך

(יב.ח)  מקדם לבית אל – ספק[1].  וכן כל בית אל שבתורה.

(טז.יג) אתה אל ראי  –  קודש.

וירא

(יח.ג) ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך – קודש.

(יט.ב)  ויאמר הנה נא אדני סורו נא – חול.

(יט.ח)  לאנשים האל  –  חול[2] ופירושו האלה.

(יט.יח)  ויאמר לוט אלהם אל נא אדני  –  קודש.

(כ.ג)  ויבא אלהים אל אבימלך בחלום – ספק.

(כ.ו) ויאמר אליו האלהים בחלום – ספק.

(כ.יא) כי אמרתי רק אין יראת אלהים – קודש.

(כ.יג)  ויהי כאשר התעו אותי אלהים – קודש.

(כא. כב)  אלהים עמך – קודש.

(כא.כג)  ועתה השבעה לי באלהים  –  קודש.

חיי שרה

(כג.ו)  נשיא אלהים אתה בתוכנו – קודש.

ויצא

(כח.יט)  המקום ההוא בית אל – ספק

(ל.ב)  התחת אלהים אנכי  –  קודש.

(לא.יג)  אנכי האל  –  קודש

(לא.כד)  ויבא אלהים אל לבן –  קודש.

(לא.כט)  יש לאל ידי – חול.

(לא.כט)  ואלהי אביכם אמש אמר אלי –  קודש.

(לא.מב)  לולי אלהי אבי אלהי אברהם – שניהם קודש.

(לא.נג)  אלהי אברהם ואלהי נחור – הראשון  קודש השני חול.

(לא.נג) אלהי אביהם – ספק

(לב.ג)  מחנה אלהים  –  קודש.

וישלח

(לב.כט)  כי שרית עם אלהים – ספק.

(לב.לא)  כי ראיתי אלהים  –  חול[3].

(לג.י) כראות פני אלהים  –  חול[4].

(לג.כ) ויקרא לו  אל אלהי ישראל  –  שניהם קודש.

(לה.א)  לאל הנראה אליך  –  קודש.

(לה.ג)  לאל העונה אותי  –  קודש.

(לה.ז)  ויקרא למקום אל  –  קודש.

(לה.ז)  בית אל  – ספק.

(לה.ז) נגלו אליו האלהים  –  ספק.

מקץ

(מא.כה) את אשר האלהים עשה – קודש.

(מא.לח) איש אשר רוח אלהים בו  –  קודש.

ספר שמות

שמות

(ג.יב)  כי אהיה עמך  –  חול.

(ג.יד)  אהיה אשר אהיה – שניהם קודש, ותיבת אשר חול[5].

(ג.יד) אהיה שלחני אליכם  –  קודש.

(ד. טז) ואתה תהיה לו לאלהים  –  ספק.

וארא

(ז.א) נתתיך אלהים לפרעה  –  ספק.

(ח.טו) אצבע אלהים  –  קודש.

בשלח

(טו.יא)  מי כמוך באלם  –  חול.

(יז.טז)  כס יה  –  קודש.

יתרו

(יח.יא)  מכל האלהים  –  חול.

משפטים

(כא.ו) והגישו אדניו אל האלהים  –  חול.

(כא.יג)  והאלהים אנה לידו  –  קודש.

(כב.ז)  ונקרב בעל הבית אל האלהים  –  חול.

(כב.ח)  עד האלהים יבוא  – חול

(כב.ח)  אשר ירשיען אלהים  –  חול.

(כב.יט)  זבח לאלהים  –  חול[6].

(כב.כז)  אלהים לא תקלל  –  ספק.

(כג.יז)  אל פני האדן  –  חול[7].

כי תשא

(לא.ג) ואמלא אותו רוח אלהים  –  קודש.

(לב.א)  קום עשה לנו אלהים  –  חול.

(לב.ד)  אלה אלהיך ישראל  –  ספק[8].

(לב.ה)  חג לה‘ מחר  –  קודש[9].

(לב.כג) עשה לנו אלהים – חול.

(לד.כג)  את פני האדן  – חול וכנ”ל בפרשת משפטים.

ויקהל

(לה.לא) וימלא אתו רוח אלהים  –  קודש.

ספר ויקרא

אמור

(כד.טו)  איש איש כי יקלל אלהיו  –  קודש.

ספר במדבר

במדבר

(ג.כד)  אליסף בן לאל  –  חול, וכן כל שמות בני אדם.

בלק

(כב.ט)  ויבא אלהים אל בלעם  –  ספק.

(כב.י)  ויאמר בלעם אל האלהים  – ספק.

(כב.יב)  ויאמר אלהים אל בלעם  –  ספק.

(כב.כ)  ויבא אלהים אל בלעם לילה  – ספק

(כג.ד)  ויקר אלהים אל בלעם  –  ספק

(כג.ח) מה אקב לא קבה אל  –  ספק.

(כג.יט)  לא איש אל ויכזב  –  קודש.

(כג.כב)   אל מוציאם ממצרים  –  קודש.

(כג.כג) מה פעל אל  –  קודש

 (כג.כז) בעיני האלהים  –  קודש.

(כד.ד) שמע אמרי אל  –  ספק.

(כד.ח) אל מוציאו ממצרים  –  קודש.

(כד.טז)  נאם שמע אמרי אל  –  ספק

(כד.כג)  משמו אל  –  ספק.

ספר דברים

דברים

(א.יז) כי המשפט לאלהים הוא  – קודש.

ואתחנן

(ג.כד)  מי אל בשמים ובארץ –  קודש.

(ד.ז) אשר לו אלהים קרבים אליו  –  קודש.

(ד.לב)  אשר ברא אלהים  –  קודש.

(ד.לג)  השמע עם קול אלהים  –  קודש.

(ד.לד)  הנסה אלהים  –  ספק.

(ה.כג)  אשר שמע קול אלהים חיים – קודש.

עקב

(י.יז)  אלהי האלהים  –  הראשון קודש והשני חול.

(י.יז)  ואדני האדנים – הראשון ספק והשני חול.

כי תצא

(כא.כג)  כי קללת אלהים תלוי –  קודש.

כי תבוא

(כח.לב)  ואין לאל ידך  –  חול.

וילך

(לא.יז)  כי אין אלהי בקרבי  –  קודש.

האזינו

(לב.טו)  ויטש אלוה עשהו  –  קודש.

(לב.יז)  לשדים לא אלה  –  ספק.

(לב.יז)  אלהים לא ידעום  –  חול.

(לב.כא)  הם קנאוני בלא אל  –  ספק.

(לב.לז)  ואמר אי אלהימו  –  ספק.

(לב.לט)  ואין אלהים עמדי  –  ספק[10]

ציונים והערות לפרק י”ד

  1. עיין במש”כ בזה בפרק ד’ הערה 31 באורך.
  2. כתב הרב קסת הסופר (חלק שני פרשת וירא) בשמונה מקומות בתורה כתובה תיבת “אל” שפירושה האלה. [א]. כאן. [ב]. ויהפוך את הערים האל (בראשית יט. כה). [ג]. אתן את כל הארצות האל (שם כו.ג) [ד]. ונתתי לזרעך את כל הארצות האל. (שם פסוק ד). [ה]. את כל התועבות האל (ויקרא יח.כז). [ו]. ונס אל אחת מן הערים האל (דברים ד.מב) [ז]. ונשל ה’ אלקיך את הגויים האל (שם ז.כב) [ח]. ונס אל אחת הערים האל (שם יט.יא). ע”ש.
  3. הנה רוב ככל המפרשים פירשו שהוא חול, שיעקב ראה את המלאך, וכמו שתרגם אונקלוס: ארי חזיתי מלאכיא דה’ אפין באפין, ומבואר שמפרש שיעקב ראה את המלאך ולא שראה את ה’. וכ”כ הרמב”ם בספר שמות קודש וחול וז”ל: כי ראיתי אלהים, חול והוא המלאך, ותרגומו ארי חזיתי מלאכא דה’. ואל יעלה על דעתך כי הוא קודש, כי אילולי היה כן היה אומר “והציל נפשי”, אלא הכתוב אומר “ותנצל נפשי”. עכ”ל. וכן כתב הרמב”ן (שמות פרק ג פסוק ב) בשם האבן עזרא: וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש, אמר הכתוב מתחילה וירא מלאך ה’, ואחר כן (בפסוק ד) אמר וירא ה’ כי סר לראות ויקרא אליו אלהים, ולכן אמר ר’ אברהם (בפירוש הקצר) כי “אלהים” בכאן הוא “המלאך” הנזכר, כמו כי ראיתי אלהים פנים אל פנים (בראשית לב לא). ע”ש. וכן נראה מפירוש רשב”ם (בראשית יט. יז) אל תביט אחריך, בשביל צער חתניך שבעיר. ועוד כי המביט אחריו מתעכב בדרך. גם שלא להסתכל “במלאכים” ובמעשיהם שלא לצורך, כדכתיב מות נמות כי ה’ ראינו, וכן ביעקב “כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי”. ע”ש. הרי מפרש דקאי על המלאך. וכ”כ הריקאנטי (דברים פרשת ואתחנן ד”ה היום הזה) אמנם בעבור כי במתן תורה היו האש והקול גם כפשוטו ממש, היו סבורין ישראל כי קודם שישיג אדם בהשגה ההיא ימות, כענין שנאמר במראות “המלאכים” ולא עצרתי כח (דניאל י, ח) וכתיב “כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי”, וזהו שנאמר כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי. ע”ש. וכן ביאר האברבנאל בפירושו על התורה (שמות פרק ג), והנה מנוח כשראה המלאך עולה בלבת אש נתבהל מאד ואמר (שופטים יב) מות נמות כי אלהים ראינו, ויעקב גם כן נבהל מראיית המלאך כמו שאמר “כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי”. ויקשה הענין אם כן במשה איך לא נבהל מראיית המלאך הנראה אליו בלבת אש, ולמה לא סר לראות סבתו. ואין ראוי להשיב על זה שהיה כל זה במראה הנבואה. ע”כ. וכן כתב בביאורו לספר דברים (פרק לד ד”ה אשר ידעו ה’) שכך תרגם אונקלוס ביעקב, כי ראיתי אלהים פנים אל פנים, ארי חזיתי מלאכא דה’ אפין באפין, והורה בזה שהיה אלהים הנאמר ביעקב הוא המלאך שנראה אליו בדמות איש ויאבק עמו, שכאשר ראה שהיה מלאך ה’ אמר כן. ע”ש. גם הרד”ק פירש דקאי על המלאך וז”ל: כי ראיתי אלהים פנים אל פנים: תמה איך נצלה נפשו ממנו אחרי שראהו ממש ומראה המלאך נורא מאד, לפיכך אמר פנים אל פנים. ע”ש. וכן פירש הרלב”ג שופטים (ו.כב) וכאשר ראה גדעון כי “מלאך” ה’ הוא, פחד מן המוות, לחושבו כי כבר ראה בעיניו המציאות הרוחני, וכבר היה מפורסם שכאשר יקרה זה ימשך אחריו המוות, ויראה זה ממאמר גדעון ומאמר מנוח ומאמר יעקב “כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי”, הורה שזה הענין נפלא שתנצל נפש הרואה המציאות הרוחני. ע”ש. וכ”כ הרב מאיר נתיב שהוא חול כתרגומו, ושכן הוא ביהונתן בן עוזיאל וכן דעת רש”י והרב אברבנאל, והביאו בספר מלאכת הקודש להגאון בעל תשובה מאהבה, וכתב שכן הדעת מכרעת, דאי סלקא דעתך ששם זה הוא קודש, א”כ הגיע יעקב אבינו למדרגה העליונה, אשר זכה בה משה רבנו ע”ה לראות את השם פנים אל פנים, והתורה מכרזת ולא קם כמשה אשר ידעו ה’ פנים אלא פנים, אלא ודאי כתרגומו דהאי קרא מלאכא דה’. ע”ש. וכ”כ הגאון רבי אברהם סבע בספר צרור המור (פרשת וישלח) וז”ל: ואמר וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה, לרמוז כי היה ראוי אחר שעשו ראה עניני יעקב והשגחתו מהשם יתברך בראיית המלאך “פנים אל פנים” שישוב מדרכו הרעה וילמד מיעקב ומצדקתו ומחכמתו ומסודות מחנהו. עכ”ל. ע”ש. וכן פסקו הרב מלאכת שמים ואמרי שפר (כלל כה אות א) וקול יעקב (סימן רעו אות מא) ששם זה הוא חול.

לעומתם הרב קסת הסופר (חלק שני ס”ק יז) הביא דברי הרב מאיר נתיב הנ”ל וכתב שמהתרגום אין הוכחה שהוא חול, אדרבא איכא למשמע שהוא קודש, והוא מפרש לקרא כאילו כתיב כי ראיתי מלאך אלהים, וכמו בפסוק “והנה מלאכי אלהים” תרגם מלאכיא דה’, ה”נ מתרגם לקרא דהכא, וכאילו נחסר תיבת מלאך. וכן נראה לפע”ד בקרא “ויפגשהו ה'” (בפרשת שמות) שתרגם וערע ביה מלאכא דה’, וכתב שם בספר מאיר נתיב  כי דעת התרגום שהוא חול ושלא כדעת שארי רז”ל דאמרי דשם הוי”ה ב”ה בכל מקום קודש הוא. ולפע”ד גם שם דעתו שהוא קודש והוא מתרגם כאילו כתיב מלאך ה’ ותיבת מלאך חסר. וכן ראיתי בספר היכל הברכה וז”ל: כי ראיתי אלהים וכן פניאל, הכל קודש, כי אין מקום בעולם שיקרא פניאל, והכל סודות ושמות קדושים וצריכים לקדשם בלי ספק ובלי תנאי  וכו’. עכ”ל. וסיים הרב קסת הסופר דבשם אלקים הנ”ל יש לקדשו מספק. ובשם פניאל לית מאן דחש שהוא קודש. ע”ש. והרב גידולי הקדש (כלל טז אות יד) כתב לדחות דברי הרב קסת הסופר שהביא ראיה מתרגום “ויפגשהו השם”, שאין ראיה משם, דשם מפרש ויפגשהו השם בציווי לשליח ה’ לפגשו ולבקש המיתו, וכמה פעמים נמצא כן, שהמצווהו לשלוחו לעשות ונכתב כאילו המשלח עשה, וכמו שאמר השי”ת למשה רבנו ע”ה “ורחצת קרבו וכרעיו” ופירש האבן עזרא ורחצת בצווי נעשה  שמשה רבנו ע”ה עצמו לא רחץ אלא בצוויו, וכאלה רבות. לכן נראה עיקר כמאיר נתיב ומלאכת הקודש דראיתי אלהים חול. עכ”ל.

וראיתי להגר”י רצאבי שליט”א בנזר הקודש (לוח השמות אות מה) שכתב שדחיית הרב גידולי הקדש אינה מוכרחת, והוא עצמו (שם אות יח) נקט בכגון זה שאין הדבר מוחלט, וכן כתב כיו”ב בספר מרפא לשון כסברת הרב קסת הסופר. וקושיית הרב מלאכת הקודש דאי סלקא דעתך ששם זה הוא קודש, נמצא שהגיע יעקב אבינו ע”ה לדרגת משה ע”ה וכו’, לא תחול על פירוש קסת הסופר שהכוונה רק ראיתי מלאך אלקים. ואע”פ שרבנו הרמב”ם פסק שהוא חול, מצינו לו עצמו בכה”ג שפסק שהוא קודש. גם בספר היכל הברכה פסק שהוא קודש, ואע”פ שאין סברתו מקובלת דרך כלל על דעת הפוסקים. [עיין לקמן הערה 6]. לפיכך נכון לחוש בספק פיסול דאורייתא למלתא דמסתברא אע”פ שנאמרה מפי אחרון שבאחרונים, והגם שלא ראה דברי גדול מהראשונים הרמב”ם, בפרט שהדרך ישרה לפנינו לקדש מספק שבזה יצאנו מכל חשש. עכת”ד.

ולענ”ד מאחר וכל הני רובא דרבוותא ה”ה הרמב”ם ותרגום אונקלוס ותרגום יונתן והרמב”ן ואבן עזרא ורש”י והרשב”ם והריקאנטי ואברבנאל והרד”ק והרלב”ג והמאיר נתיב ומלאכת הקודש וצרור המור ואמרי שפר ומלאכת שמים וגידולי הקדש וקול יעקב, סוברים דקאי על המלאך והוא חול, הכי נקטינן. ולא חיישינן לדברי הרב קסת הסופר והיכל הברכה ומרפא לשון. והרב נזר הקודש לשיטתיה אזיל שכל שיש פוסק אפילו אחרון באחרונים אע”פ שלא ראה את הראשונים יש לחוש לדבריו ולקדשו מספק.  ואינו נראה לענ”ד, ובפרט שרבים מהמפרשים הנ”ל נעלמו מעיני הרב קסת הסופר ודעימיה. ואם היו רואים דבריהם מסתבר שהיו חוזרים בהם. וכיו”ב כתבנו בהערה 7 גבי תיבת “האדון” שלדעת הרב קסת הסופר היא קודש והביאו הרב קול יעקב וכתב שיש לקדש מספק, והארכנו בזה מהגאונים והראשונים ואחרונים להוכיח שהיא חול ואין צריך לחוש ולקדשה על תנאי.

ושלחתי את כל האמור למו”ר הגאון הנאמ”ן שליט”א לחוות דעתו והשיב לי בזה”ל: נכון מאוד, ובפרט שהרמב”ם מביא ראיה ברורה ממ”ש ותנצל נפשי ולא כתב והציל את נפשי. עכ”ל.

  1. עיין להרב מקדש מעט (גידולי הקדש פרשת וישלח אות טו) שכתב שיש לדונו כספק. ע”ש. אולם הרב קול עקב (סימן רעו אות מא) כתב שהוא חול. ע”ש. ועיין להרב קדש לה’ (סימן יח ס”ק מד) שהביא הוכחות שהוא חול. ע”ש. וכן פסק בשו”ת שבט הקהתי (ח”ו סימן שנה אות א) שהוא חול. ע”ש. ומצאתי שניים מרבותינו הראשונים שכתבו כן במפורש, וכמ”ש במחזור ויטרי (סימן תתקד פרק ד) וז”ל: כראות פני אלהים ותרצני, הרי זה חול .עכ”ל. וכן בפירוש התורה לרבנו אלעזר מגרמייזא וז”ל: כי לכל מלאך שהוא שר מזל של אדם, כשנשלח למטה יש לו דמות האדם שהוא תחתיו שנאמר ראיתי פניך כראות פני אלקים ותרצני. עכ”ל.
  2. א. איתא בגמרא שבועות (לה.) אלו הן השמות שאינן נמחקין כגון: אל, אלקיך, אלקים, אלקיכם, “אהיה אשר אהיה”, אלף דלת, יוד הי, שדי צבאות. ע”כ. וכן הוא בתלמוד ירושלמי מגילה (פרק א הלכה ט), ששם אהיה מהשמות שאינם נמחקים. וכן במסכת סופרים (פ”ד ה”א) ובאבות דרבי נתן (פרק ל”ד ה”ב). וכ”כ רבנו חננאל בשבועות שם. וכ”כ הרי”ף שם (דף טז מדפי הרי”ף) והרא”ש שם (פרק ד סימן כד). וכ”כ בספר האשכול (אלבק הלכות ס”ת דף סב ע”ב) והביא שם שכן דעת רב סעדיה גאון ורב האי גאון, וז”ל: אמר מר רב סעדיה שמותיו של הב”ה הנעתקין ממדותיו, כגון בורא יוצר ואדון רחום וחנון ונוקם, אם טעה הסופר וכתבן שלא במקומן נמחקין. ושמותיו העקרים אם טעה וכתבן שלא במקומן אין נמחקין, והם ששה, יי הנכתב בי”ה, יה, אל, אלהים, שדי, אהיה. ונשאל ממר רב האי ז”ל על כך ואמר שהזכיר עוד בהלכות [גדולות] “אלוה”, והזכיר עוד אל”ף דל”ת, ובודאי שמות הללו שניהם אין נמחקין, אלא כי אלוה אפשר לומר שהוא בכלל אלהים לשומם שבעה, ואפשר לומר כי הוא שם בפני עצמו ונמצאין אלו שמונה, כי אל”ף דל”ת לא הזכירו מר רב סעדיה ולא הזכיר צבאות, ובהלכות כתוב ר’ יוסי אומר צבאות כולו נמחק, אמר שמואל הלכה כר’ יוסי, ואנו למדין בקבלה מפי גדולי עולם, אמר שמואל אין הלכה כר’ יוסי. ופרשו רבוותא ראשונים כל מקום שנאמר ה’ צבאות, אלהים צבאות, אין נמחק, ומקום שכתוב ה’ אלהי הצבאות, וה’ אלהי הצבאות אלו ישראל, וצבאות נמחק. נמצאו שלשה יתירים על הששה שהזכיר מר רב סעדיה, אלף דלת, אלוה כמו אלוה עושי, וצבאות, הרי תשעה. עכ”ל. וכן פסק מרן בשו”ע (יו”ד סימן רעו סעיף ט) וז”ל: אסור למחוק אפילו אות אחת משבעה שמות שאינם נמחקים וכו’, ואלו השבעה שמות: שם הויה ושם אדנות, אל, אלוה, אלקים, שדי, צבאות, ויש גורסים אהיה אשר אהיה. עכ”ל. אולם הרמב”ם (הלכות יסודי התורה פרק ו ה”ב) לא כתב שם זה, וכתב מרן בכסף משנה שם, שבנוסחת הרמב”ם שנדפסה בונציה מונה שם “אהיה” ונוסחה נכונה היא שמונה שם “אהיה”. ע”ש. וכ”כ הגר”א (ביו”ד סימן רעו ס”ק יט) וז”ל: דמש”כ מרן “ויש גורסים” וכו’, היא הנוסחה האחרונה שכתב הכסף משנה בהרמב”ם והיא הנכונה, שהרי בגמרא מנו לה והיא ודאי שם קדוש וכן מנו לה בירושלמי. עכ”ל. ע”ש. ועיין בשו”ת שבט הלוי (ח”ו סימן קנד אות ד).

ב. לענין תיבת “אשר”, הנה גם הגמרא ומרן דנקטו “אהיה אשר אהיה” ולא כתבו שם אהיה לבד, לאו למימרא דתיבת אשר קודש, אלא כדכתב הגר”א (סימן רעו ס”ק כ) דלרבותא קאמר דאף שם “אשר אהיה” קודש, ואינו כאלקי האלהים שהשני חול. ע”ש. וכ”כ בפלפולא חריפתא (ע”ד הרא”ש בשבועות פרק ד’ אות כב סק”א), דאלקי האלהים השני חול ור”ל השופטים, וכל שכן ד”אהיה אשר אהיה” שכתב רבינו ובגמרא נמי הכי איתא, דודאי לאו למימרא ד”אשר” נמי אינו נמחק אלא נקט לקרא כדאיתיה. ע”ש. אולם הרב מלאכת שמים (בסוף הספר בינה ס”ק יח) כתב שגם תיבת “אשר” צריך לכתוב לשם קדושת השם, שכ”כ בשו”ת תשובה מאהבה (ח”ב סימן ריט) ששמע מרבו הנוב”י, וראייתו מדהניח התרגום אונקלוס תיבת “אשר” כמות שהיא בלי תרגום. ע”ש. והביאו הרב קסת הסופר (חלק שני לשכ”ה אות כא) וכתב: ונפלאת היא בעיני כי לא מצאנו לו חבר, ומן התרגום לפענ”ד ליכא הוכחה כי לא היה אפשר לו לתרגם כאן תיבת אשר, שאם היה מתרגמו “די” לא היה שייך לבתריה רק שם פעולה ולא שם קודש, ואף שהיה מניח שם אהיה כמו שהוא, הוי משמע שהוא שם פעולה בעלמא ולא שם קודש, ולכן הניח גם תיבת אשר כמו שהיא. וק”ל. שו”ר דגברא רבה פליג בהדיא והוא בעל פלפולא חריפתא [הנ”ל]. עכ”ד. והרב גידולי הקדש (כלל  טז אות כ) הביא מחלוקתם וכתב שיפה השיב הרב קסת הסופר לדחות הראיה מהתרגום, ותיבת “אשר” היא חול ושכן עיקר. וכ”כ בשו”ת מור ואהלות (ראשי בשמים סימן יג) שמתרגום אונקלוס אין ראיה, דאפשר זהו ענין שלא ניתן לפרש. [וכן בנוסחאות המדויקות בפרשת בראשית לא תירגם אונקלוס תיבות “בצלם אלקים”. ובפרשת יתרו לא תירגם תיבות “אל קנא”, ובודאי שאין במלים בצלם וקנא קדש כלל. נאמ”ן ס”ט]. ובגירסא שהביא הכסף משנה  מובא רק שם אהיה, ומצאתי ראיה מהאשכול (הלכות ס”ת סימן יז) שאחר שחשב השמות שאינן נמחקים, כתב, שאם כתב א”ד מאדנו”ת א”ה מאהי”ה וכו’, ולא כתב א”ש מאשר, ועל כרחך אינו קדוש ומותר גם למוחקו. ועוד ראיה, דדעת הרדב”ז דשאר שמות אין צריך לקדש, ממה דאיתא במסכת סופרים: היה צריך לכתוב ג’ שמות, והקשה הנמוקי יוסף הא לא משכחת לה ג’ שמות הוי”ה יחד בכל התורה, וע”כ דבשאר שמות א”צ לקדש, דאל”כ הא איכא שמע ישראל ה’ אלקינו ה’. ע”ש. והבגדי ישע הקשה דהא יש ג”כ “ה’ ה’ אל” בשלש עשרה מדות, ולא הזכירו “אהיה אשר אהיה”, אלא ע”כ דאינו קדוש ומותר למוחקו גם לאיזה צורך. ע”ש. וכן ראיתי להרב שיח סופר (אסיפת יצחק אות לה) שהביא דברי הרב תשובה מאהבה הנ”ל, וכתב וז”ל: לא נוכל לרדת לסוף דעתו הרחבה, ומי לנו גדול מהרמב”ם ז”ל שכתב במורה נבוכים (ח”א פרק מח) פירש אונקלוס בו פירושים מופלאים, לא התבאר לי כוונתו ודעתו, מכש”כ אנן, אבל לעשות בשביל זה מקודש חול, חלילה.[אולי צ”ל מחול קדש]  עכ”ל. וכ”כ בשו”ת שערי קודש (סימן צב) שתיבת אשר אינה קדושה, והראיה מהפסוק עצמו (שמות ג) שכתוב ויאמר אלקים אל משה אהיה אשר אהיה, כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם, ומדחזר הקב”ה ואמר למשה רק “אהיה שלחני אליכם”, מוכח דרק תיבת אהיה לבד הוא השם. ע”ש. והרב משנת אברהם (סימן כ ס”ק כ”ג) הביא דברי הרב מעשה רוקח על מסכת שבועות [לרבי אליעזר מאמשטרדם] שכתב וז”ל: אפשר בפסוק אהיה אשר אהיה, גם תיבת “אשר” אינו נמחק, אלא שלא מצאתי בשום ספר דבר זה, ואף שלשון הגמרא והפוסקים והשו”ע שכתבו כולם “אשר אהיה” לכאורה משמע כן , דאל”כ למה להם לכתוב ג’ תיבות אלו, היה להם לכתוב שם אהיה לבד. וצ”ע. עכ”ל. והשיב עליו הרב משנת אברהם שדבריו תמוהים, מה שכתב שלא מצא בשום ספר דבר זה, דבמחכ”ת נעלמו ממנו דברי הלחם חמודות במסכת שבועות [כוונתו לפלפולא חריפתא הנ”ל שהוא המחבר לחם חמודות] שכתב בהדיא להיפך, דמה שנקטו תיבת אשר הוא לאו דוקא, דהוא ודאי חול, ודברי הלחם חמודות נעלמו גם מהרב הרב מלאכת הקודש [מח”ס תשובה מאהבה הנ”ל].וגם ראייתו תמוה, דאם היו כותבים שם אהיה לבד, הייתי אומר שגם בפסוק הקודש “ויאמר כי אהיה עמך” קודש, ובאמת הוא חול. עכ”ד. וכ”כ בספר משנת הסופר (עמוד קסה ילקוט הסופר) שא”צ לקדש תיבת “אשר” ומותרת במחיקה, וציין לשו”ת מור ואהלות הנ”ל ולשו”ת הרב”ז [אב”ד באקו] (יו”ד סימן קכח). ע”ש. ובאמת שכן מבואר מדברי רבותינו הראשונים, שכאשר כתבו את השמות הקדושים כתבו שם “אהיה” בלבד ללא תיבת אשר, וכמ”ש הרי”ף הנ”ל, שכתב רק שם “אהיה” ללא תיבת אשר, וכן הרמב”ם ע”פ הנוסחא בכת”י שהיא הנוסחא הנכונה כמ”ש מרן בכסף משנה והגר”א הנ”ל. וכן המאירי בקרית ספר (מאמר שני ח”ג) שכתב, מה הם השמות הקדושים, וכתב רק שם אהיה. ע”ש. וכן הרב ברוך שאמר (הגה קו) כתב את השמות הקדושים, ומהם שם אהיה ולא כתב תיבת אשר. וכן המבי”ט בקרית ספר (פ”ו מהלכות יסודי התורה) נקט שם אהיה בלבד. ע”ש. וכן נהגו הסופרים בבגדאד שלא לקדש תיבת אשר, כמבואר בספר קול יעקב (סימן רעו אות מב) שכתב: אהיה אשר אהיה שניהם קודש, וי”א שגם תיבת אשר, קודש ואין למוחקו, שלשתם שם אחד, ויקדש כל הג’ תיבות ביחד בפעם אחת, וכן משמע במבוא שערים שער ה’ ח”א פ”ז . ע”ש. ופה בגדאד “נוהגים כסברא ראשונה”, אבל מ”מ כל הירא את דבר השם צריך לקדש כל הג’ תיבות וכו’,  וכן הסכים מורינו הגרי”ח זצ”ל. עכת”ד. ומה שכתב שירא שמים יקדש שלשתן היינו ממדת חסידות. שאם היה עיכוב בדבר לא היה נוקט בלשון זהורית. ולכן העיקר שתיבת אשר היא חול ואין צריך לקדשה, ומותרת במחיקה אם יש צורך.   ומסרתי הדברים הנ”ל למו”ר הגאון הנאמ”ן שליט”א והסכים לדברינו.

  1. כ”כ מו”ר הגאון הנאמ”ן שליט”א בתשובה (נדפסה בעלון אור ההלכה מס’ 6 גליון אדר א’ תשע”א) וז”ל: ראיתי בשם האדמו”ר מקומרנא ז”ל (בספר היכל הברכה) שפסק לקדש שם אלקים בפסוק זובח לאלהים יחרם (שמות כ”ב י”ט), כי לדעתו פירוש הפסוק: הזובח לשם אלהי”ם יחרם, וכמ”ש בגמ’ סוף מנחות שלא נאמר בכל הקרבנות שם אל או אלהי”ם אלא הוי”ה, שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. ומי שלא קידש שם זה, הס”ת פסול (!). עכת”ד, וכעת אינו בידי. והוא פלא, שדבריו נגד תלמוד ערוך בסנהדרין (דף ס’ ע”ב) זובח לאלהים יחרם, בזובח לע”ז הכתוב מדבר. וכן מבואר בע”ז (דף נ”א סע”א) ובירושלמי ברכות (פ”ט ה”ב), והובאו בתורה תמימה. וכן תרגם אונקלוס דדבח לטעות עממיא יתקטיל. וכן פירש”י בחומש שלכך כתיב לאלהים בקמץ, שלא יצטרך לבאר לאלהים אחרים. ע”ש. והפירוש זובח לשם אלקים, ההוא דרך דרש, ומקורו בזוהר חדש פרשת בראשית (דף ג’ ע”ד במדרש הנעלם) ובמהר”ם שיף ב”ב (דף ק”י ע”א). ועיין בקול יעקב (יו”ד סי’ רע”ו אות מ”ב) שכתב זובח לאלהים ספק. ע”ש. ולדעתי אין בזה ספק שהוא חול גמור, ולא שמענו מעולם שהזובח לשם אלקים חייב מיתה. והרי ס”ת גבן הבבלי וירושלמי ואונקלוס ורש”י וכל הפשטנים. ואין לערבב פשט בדרש והלכה באגדה. וכן הראוני להמאירי בקרית ספר מאמר שני ח”ג (עמוד נה) שכתב בפשיטות שהוא חול ונמחק. וכ”כ הרב גידולי הקדש (כלל טו אות כו) והרב קדש לה’ (סימן יח במראה קדש אות סו) ודחה דברי הרב היכל הברכה ולשכת הסופר שכתבו לקדשו מספק. עכ”ל. [א.ה וכ”כ הרמב”ם בספר שמות קודש וחול, שהוא חול ותרגומו דידבח לטעות עממיא. וע”ש בביאור נזר הקודש].
  2. א. כתב הרב קסת הסופר (חלק שני פרשת משפטים) על הפסוק “אל פני האדן” וכן על הפסוק בפרשת כי תשא “את פני האדן”, נראה לפע”ד שהוא קודש. ובלשכ”ה שם (סק”ל) כתב: שמעתי שמסתפקים בזה, וכפי הסברא נראה לפענ”ד דקודש הוא, כמו “ואדני האדנים” (עקב י.יז), דקי”ל דקודש הוא הכא נמי דכוותיה. שוב ראיתי בתשובת הר”ח כהן חיו”ד שנשאל מסופר ששכח לקדש תיבת “האדן” דהכא, ואמר הסופר שקבלה בידו מפי סופרים דהאדן הוי משמות הקדושים דאינן נמחקין ובעי קידוש, והשיבו הרב, דהאדן לא עדיף משאר כינויים, רחום וחנון דנמחקים. והרב קסת הסופר דחה דבריו והביא כמה ראיות שהוא קודש, והסתייע מדברי הרב עטרת זקנים (או”ח סימן קמג). ועיין לקמן אות ג.

ב. אולם לדעת הרמב”ם הוא חול, וכמ”ש בספרו שמות קדש וחול וז”ל: האדון תואר הוא , ותרגומו רבון עלמא, ואינה בכלל שמות הקודש. עכ”ל. וכן דעת רבנו סעדיה גאון הו”ד בספר האשכול (אלבק, הלכות ספר תורה דף סב עמוד ב) שכתב: אמר מר רב סעדיה שמותיו של הב”ה הנעתקין ממדותיו, כגון, בורא יוצר “ואדון” רחום וחנון ונוקם, אם טעה הסופר וכתבן שלא במקומן נמחקין. ע”כ. הרי שכתב בהדיא שאדון הוא כינוי ולא שם ומותר במחיקה. [והביאו מרן בבדק הבית (סימן רעו) בקצרה. ע”ש.]. וכדבריו כתב מרן החיד”א בכסא רחמים (פ”ד ריש הלכה ה) וז”ל: אגב מה שכתבתי בסוף הלכה הקודמת “אלהי האלהים” הראשון קדש והשני חול, גמר אומר שזה פירוש “ואדני האדנים”, ואדני קודש האדנים חול, אבל לא לענין מחיקת השם, “אדון” הוא כמו חנון ורחום. עכ”ל. ובשו”ת בית שלמה (יו”ד ח”ב סימן קמג) נשאל אם צריך לקדש שם אדון?. והאריך בראיות שהוא חול, ובסו”ד כתב בזה”ל: והדבר ברור בעיני בלי ספק ש”האדון” לאו שם הוא ואין צריך לקדשו, והבא להחמיר בכזה במה שלא נהגו הסופרים מעולם אינו אלא מן המתמיהים, כי בא להוציא לעז על כל הס”ת שנכתבו מעולם וגם לא נמצא בשום תקון סופרים לקדש תיבת “האדון”, על כן ח”ו לחדש בזה ובכיו”ב אף להחמיר, וכו’. אח”כ הגיע לידי ספר שערי תשובה והוא תשובות הגאונים, ומפורש שם שאדון נמחק כמו רחום וחנון ונרשם שם למעלה שהוא מתשובת ר’ סעדיה. עכ”ל. עש”ב. וכן ראיתי שנשאל בנד”ד הגאון רבי שמואל סג”ל לנדא זצ”ל בן הגאון נודע ביהודה, בתשובה מכת”י והיא לו נדפסה  בקובץ קדושת סת”ם [ב”ב תשנ”ז שנמסרה לדפוס ע”י מכון “בית אהרן וישראל” מאוצר כ”ק אדמו”ר מקרלין סטולין שליט”א] אם שם אדון הוא משמות שאינן נמחקים?.  והשיב: לענ”ד אין בזה ספק כלל והדבר פשוט שהוא רק תואר כמו מלך שנאמר מלך ה’ צבאות, ואעפ”כ אין שם מלך בכלל שמות שאינן נמחקים, והאריך להוכיח בראיות שהוא חול גמור ואין בו קדושה כלל. עש”ב. וכן העלה הרב מקדש מעט (גידולי הקדש כלל טז אות כח) שהביא דברי הרב קסת הסופר הנ”ל [אות א] וכתב שהעיקר כהר”ח כהן, ומה שהביא הרב קסת הסופר ראיה מן “ואדני האדנים” ערבך ערבא צריך, דמה שכתוב במסכת סופרים פ”ד, “ואדני האדנים” הראשון קודש והשני חול, י”ל דאינו ר”ל שהוא שם קודש ובעי לקדשו ואסור במחיקה, אלא ר”ל למסבר קרא דקאי על ה’, והשני קאי על השרים כדאיתא בפרק שבועת העדות, שלמה שבשיר השירים קודש, ור”ל רק למסבר קרא דקאי על הקב”ה, ולא שהוא שם קודש כמ”ש הרא”ש שם [עיין בפרק ג’ הערה 2 אות ג]. ואף אי נודה דאדוני האדנים קודש ממש, שאני התם שיש בו עכ”פ כל אותיות השם אדנ”י רק בניקוד הנו”ן משונה, משא”כ האדן שחסר אות י’ מהשם, ודמי למה שאמרו חז”ל שד משד”י צב מצבאו”ת אד מאדנ”י נמחק. לאו דוקא אד מאדנ”י, אלא הוא הדין אדנ מאדנ”י דומיא דצב מצבאו”ת, דודאי לאו דוקא צב, אלא הוא הדין צבא או צבאו מצבאו”ת, שכל שאינו שם בפני עצמו כמו אל מאלקים, או י”ה מהוי”ה הרי זה נמחק. והי”א דגרסי א”ד אינו נמחק נדחו מהלכה, ואף אינהו לא החמירו אלא כשהתחיל א”ד על דעת לגמור כל שם אדנ”י, אבל האדן לא נכתב על דעת לגמור אדנ”י, וכן “מפני אדן חולי ארץ” אין אדן קדוש לדונו כשם קדוש אף שהוא תואר השי”ת. עכ”ד. ע”ש. וכן בשו”ת דברי שלום מזרחי (יו”ד סימן קיח)  כתב, שאד”נ נמחק, וזת”ד: ונראה לומר שהוא הדין אם כתב צבאו דמותר למוחקו כל זמן שלא כתב צבאות בשלימות, מכיון שאין זה שם במקום אחר, וכן ה”ה אם כתב אד”נ משם אדנות, או שכתב אה”י משם אקי”ק, כל שלא כתב את השם במלואו שמותר למוחקן, ומאי דנקטו צ”ב מצבאות הוא לאו דוקא, אלא אגב שהוכרח בע”כ לנקוט שד משדי, דהא אם כתב שדי אסור למוחקו נקט נמי צ”ב מצבאות, כן נ”ל. (וכ”כ בפשיטות בספר תורת חיים שבועות לה ב). עיין להריטב”א (שבועות לה ב) שכתב וז”ל: צ”ב מצבאות, נראה דה”ה טפי כל שלא נכתב כולו, אלא איידי דלא נקט משד”י אלא ש”ד נקט נמי צ”ב. עכ”ל. וזה כמ”ש, ונראה להביא ראיה לזה דמאי דנקט צ”ב הוא לאו דוקא, ממאי דתנא (במסכת סופרים פ”ד ה”ב), צבא מצבאות הרי אלו נמחקין. ע”ש. הרי דנקט “צבא” מצבאות, טפי ממאי דנקט תלמודא צ”ב מצבאות. ושו”ר להרב קסת הסופר (סימן יא אות ו) שכתב כן בשם הריטב”א וגם במסכת סופרים איתא צבא מצבאות. ע”ש. עכ”ד הרב דברי שלום. וכן נשאל בנד”ד הגאון מהרש”ק בשו”ת קנאת סופרים (השמטות סימן כב) וכתב שפשוט דאדון אינו שם וכמשמעות הש”ס וכל הראשונים שאינו מכלל השמות הקדושים, ואף אם ירצה הסופר להחמיר ולקדשו אינו רשאי, שמא יבוא אח”כ לידי מחיקה, שאח”כ לא ידעו שקידשו וילכו בתר רובא. ע”ש. גם הרב אמרי שפר (כלל טו אות ד) כתב בשם הרב חיים כהן [הנ”ל] ששם אדון, הוא חול גמור. וכן פסק הרה”ג רבי יקותיאל הלברשטאם זצ”ל אדמו”ר מקלויזנבורג בשו”ת דברי יציב (חיו”ד סימן קעו) שהאריך להוכיח מפי סופרים וספרים ששם “האדון” הוא חול. והגם שבספרי המקובלים כתבו כמה פעמים שתיבת “האדון” דא שמא דקוב”ה, מ”מ לא גרע משאר כינויים הנמחקים, וכגון “שבת” דמבואר בזוהר (ח”ב דף פ”ח ע”ב) מהו “שבת” שמא דקוב”ה וכו’, וכתב אא”ז בבני יששכר [מאמרי השבתות מאמר א’ אות א’] דלהיות שבת שמא דקוב”ה אסור להזכירו במקום שאסור לדבר דברי תורה, וידעתי ממדקדקים במעשיהם שנזהרו להזכיר שם שבת ללא צורך וכו’ עיין שם, ואעפ”כ לית מאן דס”ל דהוי משמות שאינם נמחקין. ועיין מנחת פתים (יו”ד סימן רעו סעיף ט’ בד”ה אמנם בעיקר), שנשאל על בית מדרש שכתבו על הכותל “עלינו לשבח לאדון הכל” וכעת רוצים לסייד את בהמ”ד בסיד, האם מותר לסוד על תיבת “לאדון”?. והרב הביא דברי הבית שלמה [הנ”ל] והצדיק את דברי השואל שדחה את דברי הקסת הסופר, ושמצא כן בספר האשכול (הלכות ס”ת סמן’ יז) בשם רבנו סעדיה גאון [הנ”ל]. ודברי רבנו סעדיה גאון עדיין לא נדפסו בזמנו של קסת הסופר, ובודאי אילו ראה דבריו לא היה חולק עליו. ומה שכתב בספר משנת אברהם (סימן כ אות סב) שיש להחמיר ולעשותו קידושי ספק וציין שם להרב עטרת זקנים, וכן כתב בקול יעקב (סימן רעו אות מב) דהוי ספק, אמנם כבר נתבאר שדעת החיד”א והבית שלמה והמנחת פתים שדינו כשאר כינויים, וכן כתב במאיר עיני סופרים (סימן טז אות א’ ה’) דהוי חול, והבית שלמה כתב דמעולם לא נהגו סופרים לקדשו, ולכן נראה לדינא שאין ספק דידהו מוציא מידי ודאי של הני פוסקים, ואין לשנות וכמ”ש הבית שלמה דהבא להחמיר בכזה אינו אלא מן המתמיהים וח”ו לחדש בכזה ובכיו”ב, והוי כשאר כינויים שאין צריך לקדש. עכת”ד הרב דברי יציב. ע”ש. וכ”כ הגר”י רצאבי שליט”א בנזר הקודש (עמוד עג סק”ה) שהביא דברי הרב קסת הסופר והשיב על כל טענותיו אחת לאחת, ושכ”כ הגאון רבי יהודה פתייא זצ”ל בספרו מנחת יהודה (סימן קכא) שהאדון חול. ע”ש. והניף ידו שנית בשו”ת עולת יצחק (ח”א סימן קכט) דמה שכתב השואל בשו”ת ר”ח כהן שכך קבלת הסופרים דאדון הוי קודש, אינה מוסכמת. וידוע שמהרי”ץ היה כותב ספרי תורה, ומדפשיטא ליה דהאדון חול, משמע שכן הוא מאז ומקדם קבלת הסופרים אצלנו, וכמו שהיא עד זמנינו, והיא תעמוד לנגד קבלת הסופרים שהובאה בתשובת הר”ח כהן. ולכן אין לחוש ולקדשו אפילו מספק, ורשאי למוחקו לצורך תיקון ספר תורה. ע”ש.

ג.  והנה הרב קסת הסופר הנ”ל [אות א] הביא ראיה מדברי הרב עטרת זקנים (או”ח סימן קמג), שכתב וז”ל: וכן אם נמצא האדון מלא וא”ו או כדומה לזה, אזי פשוט שיגרוד הוא”ו וימשוך את הדל”ת לקרב אל הנו”ן, ואין בזה משום מוחק השם שוא”ו זו לא נתקדשה מעולם, כיון שהשם הזה אין ראוי להיות רק ד’ אותיות, הרי וא”ו זו כשאר אות שאינו נקרא השם דודאי לא קדוש כנ”ל פשוט. עכ”ל.  והרב קסת הסופר הוכיח מדבריו שפשיטא ליה ששם “אדון” קודש, ואע”פ שבתשובת הר”ח כהן כתב לדחות, שאין כוונתו על תיבת “האדון” אלא כוונתו על שם אדנו”ת, והיינו “אדני” וכמ”ש הפמ”ג דין זה, לפענ”ד אינו נראה כלל לומר שיש ט”ס ומסתבר לומר שמעשה שהיה כך היה בשם אדון, והפמ”ג נקט כאשר הוא הרוב בתורה. עכ”ד. ע”ש. והגאון מהרש”ק [הנ”ל אות ב] הביא דברי הרב עטרת זקנים וכתב שטעות היא בידו דודאי אינו שם. ע”ש. ובשו”ת דברי יציב הנ”ל [שם] כתב: ומ”ש בקסת הסופר שם מדברי הרב עטרת זקנים שמבואר מדבריו דשם אדון הוי משמות שאינם נמחקין ודחה מה שכתב בשו”ת הרב חיים כהן, דלהמבואר בפרמ”ג שם בשם הא”ר משמע דקאי על שם אדנו”ת. הנה ז”ל הפרמ”ג שם (א”א סק”ט): כתב אדוני מלא ימחוק הוי”ו וימשוך הדל”ת. שם בשם גליון מ”א. עכ”ל. ומשמע להדיא כמ”ש הרב חיים כהן. וכן מבואר בשו”ת זכרון יוסף (יו”ד סימן יז בד”ה ומ”ש מעכ”ת) שהבין כן בדברי העט”ז עיין שם. ולאחרונה נודע שיש כמה פקפוקים בנוסח העטרת זקנים שנדפס על הגליון, ששלטו בו ידי זרים ושינו את לשונו. עכ”ד. גם בשו”ת עולת יצחק הנ”ל [אות ב] כתב שהא”ר והפמ”ג העתיקו בשמו אדוני, כמו שהעיר בספר משנת אברהם (סימן כ סעיף סב) וכן הוא בתשובת הר”ח כהן שהו”ד בלשכ”ה ח”ב. אמנם הלשכ”ה הנ”ל השיב עליו שלא נראה לומר שהוא ט”ס, והפמ”ג נקט כאשר הוא הרוב בתורה. ע”כ. אמנם מהא”ר והפמ”ג אין ראיה שהוא ט”ס. אולם מהרי”ץ בשו”ת פעולת צדיק (ח”ג סו”ס נג) העתיק לשון העטרת זקנים תיבה בתיבה [ולא כמו הא”ר והפמ”ג שהעתיקו בקיצור], ואף בזאת שינה שהעתיק אדנו”ת תמורת האדו”ן וכ”כ במפתחות הספר שם, הא קמן דפשיטא ליה דתיבת האדון אינה קודש וכו’. ונראה שאמת הדבר שנפלה ט”ס בעטרת זקנים, ממאי דסיים בזה”ל: כיון שהשם הזה אין ראוי להיות רק ד’ אותיות, הרי וא”ו זו כשאר אות וכו’. והא ניחא אדני שהוא בין ד’ אותיות בהכרח, אבל האדן סגי בשלש אותיות, כי אפשר מבלעדי הה”א שבתחילתו שאינה אלא שימושית ודוק. עכת”ד. ע”ש.

ד. ועיין בשו”ת עטרת פז (ח”א כרך ג – חושן משפט, הערות סימן טו הערה ג) שכתב וז”ל: יש לציין עוד על מה שעמד לדון באריכות בשו”ת בית שלמה (חיו”ד ח”ב סימן קמג) אי המילה “האדון” הוי קודש או חול. יעו”ש. וראה בספר פרדס יוסף (ח”ב עמוד שמו) שהביא דברי זקנו שכתב להביא ראיה שהוא חול מדברי הירושלמי מגילה (פ”א הי”א) שהובא בתוספות מנחות (ל ע”ב ד”ה ר”י) דאיתא שם, השמיט השם תולה השם, ואית תני מוחק החול וכותב השם ותולה החול, ואם היה כמו “אני ה’ אלקיכם” מותר, מפני שהם ג’ תיבות או מפני שיש בו חול, מאי בינייהו “אל אלקים ה'” (ביהושע כב כב). ע”כ. והקשה במרכבת המשנה הלכות ס”ת למה מביא מנביאים ולא מתורה דאיכא ביה נמי ג’ שמות, “שמע ישראל – ה’ אלוקינו ה'” וכן מי”ג מידות “ה’ ה’ אל”, ותירץ בברכ”י (יו”ד סימן רעו) דרצה לנקוט שמות חלוקים ולא שמות כפולים. ע”כ. ועדיין קשה דלינקוט “האדון ה’ אלוקים” המוזכר כאן, וכן בפרשת משפטים (כג יז), דג’ שמות חלוקים הם, אלא על כרחך ד”האדון” אינו שם כלל, ורק לכתחילה מה בכך שיקדשו אבל אם שכח אינו כלום. וסיים על זה הפרדס יוסף, ודפח”ח. יעו”ש. וממילא אם חול הוי יש ליישב בזה נמי תמיהת היעב”ץ דהכי יליף מהאי קרא ד”האדון ה'” על רשב”י די”ל דמ”האדון” יליף. וק”ל. עכ”ל. ומה שסיים דהאדון קאי ארשב”י, ראיתי למופה”ד זצוק”ל בשו”ת יחוה דעת (ח”ג סימן עג) שכתב: ואף על פי שלכאורה יש לבעל דין לחלוק שדוקא הקדוש ברוך הוא עצמו יכול לחלוק כבוד בשמו, אבל שיהיה אדם רשאי לתאר תלמידי חכמים בתארי כבוד של הקדוש ברוך הוא, מי יאמר שמותר, אולם מצינו בזוהר הקדוש (פרשת בא דף ל”ח) את פני האדון ה’ מאן פני האדון ה’, דא רבי שמעון בר יוחאי וכו’, ולא חששו חסידי קמאי תלמידי רבי שמעון בר יוחאי לומר שאין מן הנאות לתת שבחו ותארו של הקדוש ברוך הוא לבשר ודם. והוא הדין לדידן בכל דור ודור, כי יפתח בדורו כשמואל בדורו. עכ”ל.

מסקנא דדינא העיקר כדעת הפוסקים שכתבו שהוא חול ודחו ראיות הרב קסת הסופר, וכתבו שכן הוא בכל תיקוני סופרים וכן הוא מנהג הסופרים מעולם, והרב קסת הסופר לא ראה דברי הרמב”ם ורבנו סעדיה גאון שכתבו בהדיא שהוא חול, ולכן אין לחוש  לקדשו אפילו מספק והוא חול גמור כשאר תיבות שבתורה.

  1. בפסוק “אלה אלהיך ישראל” כתבו הפוסקים שהוא חול, כמ”ש הרב קסת הסופר ומלאכת שמים ואמרי שפר ומקדש מעט. וכן דעת הרמב”ם בספר שמות קודש וחול ושכן הוא בתרגום “ואמרו אילין דחלתך ישראל”. אולם הרב קול יעקב (סימן רעו אות מב) כתב שהוא שם ספק ושכן נוהגים בבגדאד, וציין לעיין בגמרא סנהדרין דף ס”ג ע”א. ע”כ. וראיתי להגר”י רצאבי שליט”א בנזר הקודש (עמוד עז) שכתב לבאר מה הראיה מסנהדרין והשאיר בצ”ע, וז”ל: מה שציין לסנהדרין, היינו ממה שכתוב שם אמר רבי יוחנן אלמלא וא”ו שבהעלוך (פירש”י דהא לא כפרו בהקב”ה לגמרי, שהרי שיתפוהו בדבר אחר) נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה. כתנאי, אחרים אומרים אלמלא וא”ו שבהעלוך וכו’. א”ל רשב”י והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר, נעקר מן העולם שנאמר בלתי לה’ לבדו, אלא מה תלמוד לומר אשר העלוך, מלמד שאיוו אלוהות הרבה ע”כ. מבואר דלרבי יוחנן ולאחרים שיתפו שם שמים ושם ע”ז, וממילא תיבת אלהיך כולל שניהם, ומצד זה יש לקדשו, כמו שאר שמות שמקדשים קודש וחול וכו’. אלא מאחר דרשב”י פליג וס”ל דאין בזה כוונה לשם שמים כלל, על כן מנהגם לקדשו מספק. גם בשמות רבה מ”ב ב’ איתא, ר’ חגי בן אלעזר אמר, זה אלהיך אין כתיב כאן, אלא אלה אלהיך (לשון רבים) שיתפו אותו עמהם, אמרו אלוה והעגל פדה אותנו ע”כ. אמנם במלאכת שמים וקסת הסופר כתבו בפשיטות שהוא חול, וכן דעת הרמב”ם כאן. וצ”ע. עכ”ל. ושאלתי את מו”ר הגאון הנאמ”ן שליט”א כיצד יש לנהוג? והשיב (במכתב כת”י) לכתחילה יש לחוש לזה.
  2. כ”כ הרב קול יעקב (סימן רעו אות מב). ע”ש. ואע”פ שפשוט הוא שאהרן הכהן לא התכוין על דבר אחר חוץ מכבוד השם יתברך, וכמ”ש רש”י שם שהתכוין להתעצל עד שיבוא משה, ואז באמת יהיה חג להשם יתברך. נראה שמ”מ הוצרך הרב קול יעקב לכותבו, משום שהפסוק מדבר על מעשה העגל והיה מקום לטעות שאולי אין זה שם קדוש.
  3. כתב מו”ר הגאון הנאמ”ן שליט”א בספרו מקור נאמן (סימן תש”ו) בזה”ל: הרב קול יעקב (סימן רע”ו אות מ”ה) כתב שהוא חול. ולכאורה י”ל שהוא קודש ור”ל ואין אלקים כמוני עמדי. לכן נראה שהוא ספק, וכן ראיתי בתקון סופרים אחד. עכ”ל. וכן מצאתי להרב משנת אברהם (שער מקרא קודש סימן כ סעיף צ) שכתב וז”ל: “ואין אלהים עמדי” חול (הסכמת כל אנשי השם) ולענ”ד לחוש לפירוש רשב”י שבזוהר ולפירוש א’ שבאלשיך ולפירוש אשל אברהם שפירשו קודש, ולקדשו מספק. עכ”ל. ובביאור הארוך (ס”ק נט) כתב שם בזה”ל: חול וכו’, כתרגום אונקלוס ומפורש יותר ביונתן וירושלמי שתרגמו ולית אלהא אוחרן, וכ”ד רש”י והראב”ע והרלב”ג והאברבנאל (מאיר נתיב) וכ”כ הרב מנחת שי וז”ל: ואין אלהים עמדי. זוהר פרשת בראשית (דף כ”ג) דא ס”מ ונחש, א”כ חול ונמחק, וכן משמע בפרשת משפטים (דף ק”ח) וברעיא מהימנא פרשת קדושים (דף פ”ד), ואם כתבו הסופר לשם קדושה אין בכך כלום כמ”ש בתשובת תשב”ץ הביאה ב”י, שאם כתב שם אלהים אחרים לשם קדושת השם אין בכך כלום דהוי כמקדיש בעלי מומין דלא חלה עליהם קדושה. ועמ”ש סוף פרשת ויצא על אלהי אביהם. עכ”ל הרב מנחת שי. והעתיקו ג”כ בתיקון סופרים, וכ”כ המנחת כליל, חול. שוב ראיתי בפירוש מוה’ עובדיה ספורנו וז”ל: ואין אלהים עמדי. שרי מעלה וצבא השמים. עכ”ל. ובעל מלאכת הקודש כתב וז”ל: דכ”נ מפר”א פ’ ל”ד וכ”ד רוב המפרשים אשר ראיתי. ומה שכתב האלשיך בפירוש הראשון, לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. ועיין בספר העיקרים (מאמר ד’ פ’ י”ז) שפירש ג”כ חול באריכות. עכ”ל. ואחריו נמשכו בעל קסת הסופר ובית אהרון. אך המעיין בזוהר בראשית הנ”ל (דף כ”ב ע”ב) ובזוהר חדש (דף קל”ב ע”ד וקל”ג ע”א) מבואר דרק חברייא אמרו כן דדא ס”מ ונחש, אבל רשב”י גופיה סובר שהוא קודש, דאמר ואין אלהים עמדי אפילו אלהים דאצילות דאטול עצה מיניה וכו’. ע”ש. ולכן נלע”ד דמ”ד המנחת שי דעת הזוהר וכתב עליו א”כ חול ונמחק, כוונתו רק לדעת חברייא בזוהר, אבל להלכה בודאי דעתו לחוש לדעת רשב”י שבזוהר ולקדשו מספק, וזו כוונתו במ”ש ועמ”ש סוף פרשת ויצא וכו’. ששם כתב בשם ר”מ הסופר, במקום שיש ספק לסופר יקדשו מספק, ובמעשה רוקח על התורה פרשת ואתחנן כתב וז”ל: ואין אלהים עמדי דא מ”ט דידוע בזוהר דמ”ט [מטטרו”ן] נקרא ג”כ בשם אלהים כשם רבו. עכ”ל. לכן נלע”ד לעשותו קידושי ספק, שו”ר בספר אשל אברהם פירוש על הזוהר שפירש שרשב”י וחברייא לא פליגי כלל בזה, אלא גם לדעת חברייא הוא קודש ולא כהרב מנחת שי. וז”ל: ואע”ג דבזהר משפטים משמע ואין אלהים עמדי רמז לסט”א, וכאן בזהר בראשית משמע שאין אלהים עמדי ר”ל אפילו אלהים דקדושה, אלא הענין הוא בין שתאמר ואין אלהים אחרים עמדי, ובין שתפרש ואין אלהים עמדי אפילו מסטרא דקדושא, כולא חד, דדא תליא בדא, בגין דבזמנא דלא להוי אלהים אחרים לא להוי ג”כ אלהים מסטרא דקדושה בגין דשם אלהים איהו דין ואז לא ישלוט שום דין, כ”א יתחבר בימינא דאיהו הוי”ה ויהיה כולא רחמי, כמ”ש בזהר תרומה (דף קנו ע”א), וע”ד איתמר על זימנא דאתי דאלהים דסט”א אתעבר מעלמא אלהים מסטרא דקדושה, דאיהו רזא דשמאלא אתכליל ואתחבר בהוי”ה דאיהו ימינא ואתעביד כלא ימינא דאיהו הוי”ה וכו’. עכ”ל.